שנות השישים השבעים ורוב שנות השמונים היו שנים מעיקות וקשות, שנים של כמעט. הפועל תל אביב (היריבה המיתולוגית) לקחה שלוש אליפויות בשנות השמונים, חיפה לקחה אליפויות בלי סוף ואפילו מכבי נתניה לקחה אליפות עם עוד מכנס, ורק בית"ר ירושלים נשארה בלי כלום.

עד שהגיעה שנת 1987!

בית"ר ירושלים של שנת 1987 היא כנראה בית"ר הגדולה בכל הזמנים. אורי מלמיליאן, אלי אוחנה, סמי מלכה, שלמה שירזי ויוסי מזרחי, אלה היו רק חלק מהשמות שהביאו לאוהדי בית"ר את רגעי האושר הגדולים ביותר שלהם. אלה הם השמות ששמו את ירושלים על המפה.

ישנם אוהדים לא מעטים שטוענים שדווקא בית"ר של שנת 1993 (האליפות השנייה של הקבוצה עם רונן חרזי) היתה בית"ר הגדולה של כל הזמנים, אבל אם נעשה סקר בקרב האוהדים, אני בטוח שהרוב המכריע יקבע שאין כמו הקסם והרומנטיות של אליפות הראשונה וההיסטורית של 87.

אחרי האליפות השניה היו עוד שתי אליפויות רצופות באמצע שנות התשעים (עוד אחת עם קשטן ואחת עם המאמן אלי כהן). אלה היו אליפויות מכובדות ובית"ר הפכה בשנים האלו לקבוצה של המדינה אבל קשה להשוות את הקבוצות האלו לקבוצה שהצליחה לשבור את תקרת הזכוכית. השנים האחרונות של ארקדי גיאדמק הן כבר הרבה פחות רומנטיות, ובהן בעיקר הכסף מדבר. אין ספק שהקבוצה של 1987 עולה בכל הפרמטרים על הקבוצה של שנות האלפיים של גיאדמק.

אוהדים רבים מספרים לי כי הם ממש מתגעגעים לקבוצה ההיא של 1987 וכי ברור להם שהיום אין עוד קבוצות כאלה. הכדורגל השתנה, הכסף הגדול שולט ולסמל שעל החולצה כבר אין היום יותר מדי משמעות. זה כל כך עצוב וכל כך חבל... אני יודע שאלה סתם רגשות נוסטלגיים, אבל עמוק בפנים יודעים כולם כי ימי הזוהר של שנות השמונים המאוחרות ותחילת שנות התשעים כבר לא יחזרו יותר.